שירן בן סעדון נ. מדינת ישראל 

בבית המשפט העליון

בש"פ 7599/08

בפני:  כבוד השופט א' רובינשטיין

העוררים:

1. שירן בן סעדון

2. יהושע מאיר

נ  ג  ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 4.9.08 בב"ש 1489/08 שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא א' אמינוף

תאריך הישיבה:
ה' באלול התשס"ח (5.9.2008)

בשם העוררים: עו"ד סיגל עפרוני

בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו

החלטה

א.      ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא אמינוף) מיום 4.9.08 בב"ש 1489/08, בה עוכב שחרור העוררים שעליו החליט בית משפט השלום בקרית שמונה (השופט נדל) ביום 4.9.08, ונקבע כי ערר המדינה, שהוגש ביום 4.9.08 כנגד החלטת בית משפט השלום, יידון ביום 7.9.08 שעה 10:00.

ב.      בתמצית, שכן מצויים אנו ביום ו' בשעות אחר הצהריים: נגד העוררים הוגש ביום 24.7.08 כתב אישום ובו כלפי העורר 1 שמונה אישומים וכלפי העורר 2 ארבעה עשר אישומים, שעניינם הכולל התפרצות לבתי מגורים כדי לגנוב גניבה, ובחלק מן המקרים קשירת קשר לביצוע פשע והסתייעות ברכב לביצוע פשע, וכן היזק במזיד או היזק במזיד לרכוש; באחד המקרים - לגבי שני העוררים - מדובר גם בגניבת אקדח ובעבירת נשק. העבירות לכאורה נעברו מסוף 2007 עד יוני 2008, ובעובדותיהן פרשיות דומות של התפרצות לבתים לשם גניבת רכוש.

ג.      (1)      בית משפט השלום קיים דיונים בבקשת המדינה למעצר עד תום ההליכים. אציין כי ככל הנראה קיומן של ראיות לכאורה, שנקבע על ידי בית משפט השלום, אינו שנוי לאמיתו במחלוקת, וכן כי לעורר 1 רישומים פליליים - האחד ללא הרשעה בעבירות סמים בבית משפט לנוער (2004), והאחר עבירת סמים והחזקת נכס החשוד כגנוב (2007); לעורר 2 הרשעה מ-2006 בעבירת סמים. בית המשפט קבע קיומה של עילת מעצר נוכח כמות האישומים וחומרתם, ולצורך בחינת חלופה עיין בתסקירי שירות המבחן למבוגרים. לגבי העורר 1 נקבע בתסקיר ראשון רמת סיכון גבוהה והומלצה חלופה במסגרת טיפולית סגורה, אך בתסקיר נוסף הוצעה חלופה בבית דודתו. גם לגבי עורר 2 נקבעה מסוכנות גבוהה, וכן לא הומלצה (בשני תסקירים), חלופה בבית אחותו, אך משהוצע כי אחות נוספת תערוב לעורר 2, ותיבדק אפשרות קהילה טיפולית, החליט בית המשפט לחקור את המפקחות המוצעות.

           (2)    נחקרו לגבי העורר 1 ה?ערכות של דודתו וחברתו והוצע תוך מיקום בבית דודתו באילת; ולגבי העורר 2 - נחקרו אחיותיו, והוצע מיקום בקרית שמונה. בית המשפט החליט (2.9.08), לאחר חקירת המפקחות המוצעות, לאשר לשני העוררים שחרור למעצר בית מלא תוך התחייבות עצמית וערבויות צד ג', וכן איזוק אלקטרוני. לבקשת התביעה ניתן עיכוב ביצוע ל-48 שעות.

ד.      כמסתבר, הוגשה הודעת ערר ביום 4.9.08, לטענת העוררים ארבע שעות בטרם תום 48 השעות, וכאמור, בית המשפט המחוזי החליט, ללא דיון, להאריך את המעצר ולקבוע דיון ל-7.9.08.

ה.        מכאן הערר הנוכחי, שהוגש הבוקר. בערר נטען, כי רק משביקשו לברר אם שוחררו העצורים, נודע לסנגוריות על הגשת הערר ועל החלטת בית המשפט. נטען כי, החלטת בית המשפט המחוזי לא יכלה להינתן בהיעדר העוררים, ועל כן יש להורות על שחרורם, ושערר המדינה יישמע בעודם משוחררים. בהודעה נוספת נטען כי המדובר בהחלטה בלתי חוקית ובהליך שאינו ראוי ערכית. העוררים מסרו על הסכמתם לדיון בערר בלא נוכחותם.

ו.        משהובא הערר לידיעתי הבוקר, הצעתי בהחלטה, כי יתקבל בהסכמה במובן זה שהערר בבית המשפט המחוזי יידון היום בפני שופט המעצרים התורן. ההצעה לא נתקבלה על ידי הסנגוריה.

ז.        בדיון היום (13:30) טענה באת-כוח העורר 1, שהופיעה בשם שני העוררים, כי היה מקום להגיש את הערר מוקדם יותר ולא שעות ספורות לפני תום עיכוב הביצוע, וכן היה מקום לקיים את הדיון בבית המשפט בתוך מועד העיכוב, או למצער בסמוך לאחריו, ולא לדחות בשלושה ימים נוספים, תוך מעצר שלא כדין. ועוד, הגם שהעוררים היו במעצר בבית המשפט, לא זומנו לדיון, וגם את ההחלטה קיבלה באת-כוחם עובדה מבית הסוהר. נטען כי המדובר בתקלות הקורות לא אחת. כן צוין כי הערבויות הופקדו וניתן לבצע את האיזוק האלקטרוני על אתר.

ח.        בא-כוח המדינה הסכים כי אכן נפלה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי, בהחלטה ללא דיון להמשך עיכוב הביצוע, אך אין מדובר בשיקול יחיד; על פי הפסיקה, מעצר שלא כדין הוא שיקול שיש להביאו בחשבון, אך אינו מכריע; בנידון דידן המדובר בעבירות רכוש רבות וחמורות, לרבות נשק, בעבר פלילי ובתסקירים המעידים על מסוכנות, ועל כן אין לתקן את הטעות בטעות נוספת של סיכון לציבור.

ט.        בתשובה טענה באת-כוח העוררים, כי בשונה מפסיקה שהוצגה, מדובר בהחלטת שחרור תלויה ועומדת שעליה משיגה המדינה.

י.        התלבטתי לא מעט בהחלטה. מחד-גיסא, ברי כי נפלה שגגה מצערת בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכבר הורנו המחוקק בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, כי "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". יתר על כן, סעיף 57(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, קובע כי דיון בערר לפי סעיף 52 לחוק זה (קרי, ערר על החלטת מעצר), יהא בפני המשוחרר בערובה או בפני תובע; אוסיף, כי משהוגש ערר ניתן לראות גם את ההחלטה להאריך מעצר כדיון ראשון בערר. הדיון צריך היה להיעשות בפני העוררים, וכך לא אירע, ועל כן נפל פגם בהחלטת ההארכה.

יא.      אציין עוד, כי לפי סעיף 55(ב) לחוק המעצרים, יש להגיש ערר "בהקדם האפשרי תוך התקופה שנקצבה". אמנם בא-כוח המדינה, שהגיש בדיון את עותק הערר, ציין כי עומס אצל הפרקליט המטפל גרם להגשתה ב-4.9.08, זמן לא רב לפני פקיעת 48 השעות; אולם ראוי בהקשרים כאלה כי הודעת הערר, אף אם ניתן יהא להוסיף נימוקים או אסמכתאות לקראת הדיון במקרה הצורך, תוגש בהקדם, ולכך כיון המחוקק, ועל הנוגעים בדבר לשנן זאת. מכל מקום, חריגה מן הדין לא היתה כאן. בית המשפט צריך היה לקבוע את הדיון בסמוך לאחר קבלתה של הודעת הערר, וזאת אף מעבר ל-48 השעות, אך לא ניתן היה לקבל החלטה בלא נוכחות העוררים.

יב.       השאלה שלפני היא, האם הפגם שנפל - וחבל שלא נתקבלה הצעתי לקיים עוד היום את הדיון בערר בבית המשפט המחוזי - מצדיקה שחרור העוררים היום.

יג.       לאחר העיון, חוששני כי התשובה אינה חיובית. אודה כי שקלתי בכובד ראש אפשרות שחרור, על פי החלטת בית משפט השלום בקירוב, או בהידוק מה של התנאים, כדי ליתן ביטוי מוטעם לצורך בהקפדה על הוראות החוק הנוגעות לזכויות עצורים ונאשמים, ולאו מילתא זוטרתא היא. אכן, כבר נפסק לא אחת כי "כאשר מתברר כי נאשם נתון במעצר שלא על פי דין, יש לשחררו מן המעצר. אולם זאת... לא באופן אוטומטי, אלא לאחר בירור הנסיבות" (הנשיאה ביניש בבש"פ 9997/07 גיאורגדזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); ועוד, אף כאן מפי השופטת - כתארה אז - ביניש: "מקובלת עלי הטענה, כי יש להביא את הנתון של החזקת עצור שלא כדין בגדר השיקולים שעל השופט לשקול בבואו להכריע בבקשה להארכת מעצר. אולם, איני רואה לקבל את הטענה כי שיקול זה היה צריך להיות השיקול המכריע בנסיבות עניינם של העוררים" (בש"פ 11114/05 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); וראו גם בש"פ 8896/06 בוסקילה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שם הובאו דברי השופט - כתארו אז - ריבלין בבש"פ 8971/00 חזות נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כי פגם בהליכים אינו שיקול מכריע ויחיד בבקשה להוראה מחדש על מעצר: "בית המשפט אינו רשאי להתעלם מן השיקולים האחרים העומדים ביסוד הבקשה, אך ורק בשל מורת הרוח נוכח מחדלי התביעה". בענין בוסקילה הקשיתי: "זכויותיו (של העורר - א"ר) במקומן, אך הציבור מה יהא עליו? כיצד ניתן ליתן ביטוי לאי  הנחת מן ההתנהלות, ועם זאת להגן אל האינטרס הציבורי?".

יד.       ואולם, מה שהיטה את הכף בנדון דידן היה כי בכל זאת המדובר בעצורים המואשמים בעבירות רכוש חמורות ורבות שגם השופט הנכבד בבית משפט השלום ראה בהן עילת מעצר (ראו בש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268, השופטת כתארה דאז - ביניש), ובעצורים בעלי עבר פלילי מסויים, שתסקיריהם כעולה מהחלטתו של בית משפט השלום אינם פשוטים; איני מכביר מלים, כדי שלא להביע דעה באשר להחלטה שיקבל בית המשפט המחוזי בערר. דומה אפוא, שיש מקום ליתן למדינה את יומה בערר בטרם הוכרע נושא השחרור, וזאת בטענותיה אם באשר לעצם השחרור ואם באשר לתנאיו. הדברים נאמרים מתוך השיקול האמור, ללא הבעת דעה בנושא הערר לגופו, פרט לנקודה זו של קיום הערר בטרם שחרור; וכמובן, יהיו גם לסנגוריה טענותיה שלה, בעקבות החלטת בית משפט השלום. על כן, בסופו של יום, איני רואה מקום להיעתר לערר.

טו.      בטרם חתימה, אציין, כי כשלעצמי החלטתי בעבר החלטות שחרור בנסיבות של מעצר לא חוקי (בש"פ 10803/05 מדינת ישראל נ' אל-עילווי (לא פורסם); בש"פ 1145/06 אזולאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וראו גם ההתייחסויות לתקלות מעין אלה באסמכתאות שבפרשת בוסקילה הנזכרת. ועם זאת, במקרה דנא התרשמותי היא כי המכלול - העבירות, העבר, התסקירים - מצדיקים כי עין שיפוטית נוספת תעיין בטרם הכרעה, אם באשר למעצר לעיצומו ואם באשר לתנאי שחרור, וכמובן בית המשפט המחוזי יחליט כטוב שיקולו. הביטוי לאי הנחת מאי קיום הדיון יהא בעצם הפניית תשומת הלב, גם במבט לעתיד לדרך שיש לנהוג בה. אוסיף, כי טענות שונות שהעלתה באת-כוח העוררים, שטענה כל הניתן, באשר להעדר הודעה מן הפרקליטות (למצער על החלטת בית המשפט), היעדר הודעה מבית המשפט, היות העצורים בבנין בשעת ההחלטה ואי-יידועם - עניינן מערכתי, וכך גם הטיפול, וכמובן לא אוכל לקבוע כל מסמרות, כפי שציינתי באולם.

טז.      נוכח האמור, איני נעתר לערר.

           ניתנה היום, ה' באלול התשס"ח (5.9.2008).